ת"פ
בית משפט השלום רמלה
|
1188-08
14/04/2011
|
בפני השופט:
נירה דסקין
|
| - נגד - |
התובע:
מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - פלילי
עו"ד זוהר שקורי שורץ
|
הנתבע:
זקי סויסא
עו"ד מירב גולן
|
| הכרעת דין |
הנאשם הודה בעבירה של נסיון הסעה שלא כדין בניגוד לחוק הכניסה וזאת בנסיבות המפורטות בכתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון ולפיהן בתאריך 27/5/07 בשעות הבוקר בכביש 446 ניסה הנאשם להסיע שני תושבי אזור ברכב כשבכוונתו להסיעם לרחובות.
במסגרת ההסדר נשלח הנאשם לשירות המבחן טרם שהורשע לבחינת עתירת ההגנה לסיום ההליך ללא הרשעה.
שירות המבחן סוקר רקעו ונסיבותיו של הנאשם. התרשמות שירות המבחן מאדם שניהל ומנהל אורח חיים נורמטיבי ביותר .
עוד עולה החשש לפגיעה בדימויו העצמי למקרה שיורשע.
המלצת שירות המבחן לסיום ההליך ללא הרשעה תוך השתת צו של"צ בהתאם לתוכנית שגובשה ע"י שירות המבחן.
הסנגורית מבקשת לאמץ המלצת שירות המבחן ואילו המאשימה מבקשת להרשיע הנאשם ולהשית עליו ענישה שתכלול רכיבים של של"צ בהיקף של 100 שעות.
שקלתי נסיבות העניין וטיעוני ב"כ הצדדים וכל זאת לאור ההלכות הרלבנטיות.
הימנעות מהרשעה אימתי :
המסגרת הדיונית המאפשרת הימנעות מהרשעה מצויה בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, לפיו:
"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן, יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, כדין צו מבחן".
בשורה של הלכות התווה בית המשפט העליון כללים לעשיית שימוש במנגנון של אי הרשעה.
בע"פ 2083/96
כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, עמד המשנה לנשיא בית המשפט העליון כבוד השופט ש' לוין על הקריטריונים ששירות המבחן הציג לפני בית המשפט, להימנעות מהרשעה אך הטעים כי:
"קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים
במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי: ע"פ 2513/96 , 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח'..."
הנה כי כן על ביהמ"ש לערוך מאזן בין אינטרס הציבור לאינטרס הנאשם ולאור מאזן זה לשקול את שאלת אי ההרשעה. ובתוך כך לקחת בחשבון כי הכלל הינו - מקום בו מודה נאשם בבצוע עבירה ירשיעו בית משפט. רק בנסיבות יוצאות דופן בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ישתמש ביהמ"ש בסמכותו וימנע מהרשעה.לאחרונה שב והדגיש בית המשפט העליון את הכלל והחריג לו ראו דברי כבוד השופט א. לוי ב
ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נגד איתר ביטון (פורסם בנבו).
עולה אפוא כי בבוא בית המשפט לשקול האם יש מקום להימנע מהרשעה בדין יערוך בין השאר מאזן בין אינטרס הצבור הדורש כי נאשם שביצע עבירה יצא מלפני בית המשפט עם תג הרשעה לבין אינטרס הנאשם שלא להיות מוכתם בכתם של הרשעה. ודוק: ככל שחומרתה של העבירה רבה כן יגבר האינטרס הציבורי ויטו כפות המאזנים לכיוון הרשעה.
על המאזן הנדרש עמד ביהמ"ש בע"פ 2669/00 מ"י נ' פלוני, פ"ד נד (3) 685:
"משהתבקש ביהמ"ש לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם...".
כך או אחרת כל מקרה נדון לגופו ובהתאם לנסיבותיו.
כאמור אינטרס הציבור וכובד משקלו נבחן אל מול טיב העבירות. ובמקרה שבפני מדובר בעבירה על חוק הכניסה.